| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| ע"א 3496/08 |
| בפני: | כבוד השופט א' גרוניס |
| | כבוד השופטת ע' ארבל |
| | כבוד הc א' רובינשטיין |
| המערערת: | מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ |
| | נ ג ד |
| המשיבים: | 1. המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ |
| | 2. אחמד בדארנה |
| | 3. משרד התחבורה (פורמאלי) |
| ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.2.08 בת"א 7229/03 שניתן על ידי השופט י' אלון |
בשם המערערת: עו"ד רנה שבולת
בשם המשיבים: עו"ד ויקטור מנסור
| פסק-דין |
השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט - כתארו אז - אלון) מיום 27.02.08 בתיקים ת"א 7298/06 ות"א 7229/03. במוקד פסק הדין סכסוך חוזי שעיקרו תקפות הסכם בין המערערת למשיבה 1 (להלן המשיבה), לעניין הפעלתו של מכון בדיקה לרישוי רכב ברהט (להלן המכון).
רקע
ב. העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא הן כדלקמן: המשיבה זכתה במכרז, שפירסם המשיב 3, להקמתה ולהפעלתה של תחנת בדיקה לרישוי רכב ברהט, היא המכון. ביום 21.7.99 נערך הסכם בין המשיבה לבין המערערת, לפיו יוקם המכון על ידי המערערת, והיא זו שתפעילו.
ג. המערערת שכרה שטח מקרקעין ברהט, הקימה בו את המכון והחלה בהפעלתו בשנת 2000. בין המערערת למשיבה נתגלע סכסוך, שביסודו טענת המשיבה, כי המערערת אינה מעבירה לה את חלקה בתמורת ההפעלה של המכון. בנובמבר 2003 נודע למערערת כי המשיבה ובעליה - המשיב 2 - עומדים להתקשר בהסכם עם צד שלישי, לפיו יועברו לו זכויות ההפעלה של המכון.
ד. או אז פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי, לצו מניעה זמני ולצו מניעה קבוע. נתבקשה הצהרה, כי ההסכם מיום 21.7.99 בתוקפו ולא בוטל כדין, ולמערערת זכויות בלעדיות לשמש קבלן משנה של המשיבה להפעלת המכון ולהמשיך בזיכיון. כן נתבקשו צו שיורה למשיבה לנקוט באמצעים לקיום זכויות המערערת, וצו מניעה האוסר ביצועו של הסכם בין המשיבה לצד ג' בעניין הפעלת המכון. הוגשה גם תביעה שכנגד, שבה עתרו המשיבים לצו הצהרתי לפיו ההסכם מ-21.7.99 בטל, ולצו מניעה קבוע האוסר על המערערת לבצע פעולות רישוי רכב מכוח זכיון המשיבה, וכן לקביעה כי המשיבה רשאית לסגור את מכון הרישוי המופעל על-ידי המערערת. במהלך הדיון בסעד הזמני הסכימו הצדדים (ביום 19.10.04), בין היתר, להעביר את הסכסוך "בכל הקשור להכנסות והוצאות העסק נשוא התובענה" עד ליום 31.12.03 להכרעת בורר, והבורר מונה על-ידי בית המשפט ב-22.4.04. בפסק הבורר, שניתן ביום 15.9.04 (אך נמסר רק ביולי 2005, בשל אי תשלומו של שכר הבורר), נקבע כי למערערת היו רווחים מתפעול המכון במהלך השנים 2004-2001, וכי חלקה של המשיבה מגיע לכדי 171,234 ₪. ביום 2.8.05 הודיעה המשיבה למערערת (בהמשך להודעות קודמות) על ביטול ההסכם, נוכח פסק הבורר וחוסר האמון שנוצר. ביום 11.12.06 הגישה המערערת תביעה נוספת למינוי בורר, שיכריע במלוא המחלוקות בין הצדדים, בהתאם לסעיף הבוררות שבהסכם. המשיבה התנגדה לכך. לבסוף הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו תוחמו טענותיהם ותביעותיהם ההדדיות, ובינואר 2007 הוגשו כתבי טענות מתוקנים. יצוין, כי המחלוקת בתיק אינה על איכות הפעלתו של המכון, שהמדינה בהודעותיה לבית המשפט באוגוסט 2005 וב-18.12.08, ראתהו כמתפקד מקצועית ברמה ראויה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ה. בית המשפט המחוזי – מפי השופט (כתארו אז) אלון (התיק נשמע תחילה על-ידי השופט עמר ע"ה) – קבע ראשונה, וכפי שנראה לא היתה לכך נפקות לגבי התוצאה האופרטיבית, כי מן ההסכם עולה בבירור שהמשיבה העניקה למערערת זיכיון בלעדי, ונדחתה טענתה כי תקופת ההסכם הוגבלה לשנה ולחלופין לחמש שנים. צוין, כי כל עוד תחזיק המשיבה ברישיון למכון הרישוי, על פי ההסכם תהא המערערת בעלת הזכות הבלעדית לשמש כקבלן משנה שלה.
ו. ואולם, אליה וקוץ בה. בהתאם לפסק הבורר נקבע, כי המערערת התעלמה מהתחייבותה ומחובתה לתשלום התמורה למשיבה על פי ההסכם והפרה אותה. משכך, נפסק כי הודעת הביטול שהעבירה המשיבה למערערת ביום 2.8.05, בעקבות פסק הבורר, בדין יסודה. זאת ועוד, החל משנת 2006 חל שינוי בהרכב בעלי המניות של המערערת למול הרכב בעלי המניות בשעת חתימת ההסכם. בסעיף 3 להסכם נאמר במפורש, כי מפעיל המכון הוא "כל מי שיעבוד מכוחו ... וכל עוד לא חל שינוי בהרכב בעלי המניות של המפעיל". נקבע, כי המשיבה משוחררת מהתחייבותה להמשיך ולמסור לידיה של המערערת את הפעלת המכון.
ז. סיכומו של דבר, תביעת המערערת נדחתה, התביעה שכנגד של המשיבה התקבלה, ונקבע כי ההסכם בוטל כדין בחודש אוגוסט 2005. כן הורה בית המשפט למערערת למסור למשיבה את כל מסמכי הנהלת החשבונות החל מיום 1.1.04. בית המשפט לא מצא מקום למתן הוראות נוספות ביחס לתקופה שעד תום שנת 2003, משהדברים לובנו במסגרת הליכי הבוררות.
ח. לשם שלמות התמונה יצוין, כי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין נתקבלה, בתנאים, ביום 12.10.08; בית המשפט המחוזי (השופטת צפת) נימק, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת, שכן משמעותו של פסק הדין היא סגירת מכון הרישוי. עם זאת ציין בית המשפט, כי לא נחה דעתו "מהתנהלותה של אקסטרא (המערערת - א"ר) המנצלת את המצב הקיים כדי להימנע מלשלם את התמורה הנאותה למכללה בעוד היא מחזיקה ומפעילה את מכון הרישוי". על כן הותנה עיכוב הביצוע בתנאי תשלום צופי פני עבר ועתיד.
טענות המערערת
ט. לטענת המערערת לא נתן בית המשפט את המשקל הראוי לטענותיה בדבר הפרות ההסכם שבין הצדדים על-ידי המשיבים 2-1, וכן למהותו של ההסכם, כמעניק זיכיון לצמיתות. עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן דעתו לשעבוד שרשמה המשיבה לטובת המערערת על הזיכיון להפעלת מכון רישוי, וכי התעלם מהתחייבותה של המשיבה ליתן לבנק מרכנתיל דיסקונט זכות ראשונים להצגת מפעיל חלופי, אשר ייכנס בנעלי המערערת על פי ההסכם. הוסף, כי נושא שינוי זהותם של בעלי המניות אינו מוגדר כלל בהסכם כהפרה, והוא עלה לראשונה רק בכתב התביעה המתוקן, שהוגש בשנת 2006. הודגש, כי מדובר בהעברת מניות במשפחה, אשר אין בה לשנות את זהות מנהליה ומפעיליה בפועל של המערערת, והיא אירעה - כאמור - לאחר הגשת התביעה בתיק. לטענת המערערת, הבורר מונה בהסכמת הצדדים כדי לבחון את טענותיהם בקשר להכנסות ולהוצאות מכון הרישוי בלבד, ולא לצורך הכרעה בטענות המשיבה כלפי המערערת ובתביעותיה. הוסף, כי שגה בית המשפט, משקבע כי המערערת הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם לתשלום תמורה, שכן לאחר מתן פסק הבורר ביקשה המערערת, שוב ושוב, לשלם למשיבה אך זו סירבה לקבל את התשלום. עוד נטען, כי בית המשפט קמא פירש באופן שגוי את פסק הבורר. כך למשל נטען כי אין מדובר בכספים שהועלמו או לא דווחו, ובהקשרים מסוימים היה על המשיבה לדווח על ההכנסה, ולא על המערערת. לבסוף נטען, כי בהזדמנויות שונות פנתה המשיבה למשיב 3 בטענות שקריות ביחס לפעילות המכון, הפסיקה את עבודת הבוחנים במכון ושלחה מכתב לעובדיה של המערערת, בו היא מפסיקה את עבודתם; ויתרה מכך, המשיבה התקשרה עם צדדים שלישיים בהזדמנויות שונות, והתחייבה לתת להם את זכות השימוש בזיכיון.
טענות המשיבים 2-1
י. המשיבים 2-1 (להלן המשיבים) מדגישים, כי מדובר בסכסוך עובדתי, ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים שקבע בית המשפט קמא. בנוסף נטען, כי מדובר בערעור על פסק בורר, ובכגון דא אין זכות ערעור. זאת ועוד, לטענת המשיבים, משהעברת זכות הבעלות בזיכיון אינה אפשרית, נהיר כי הזכות אינה ניתנת להעברה לצמיתות ואינה ניתנת לשעבוד. יתרה מכך, ההסכם עצמו קבע "מנגנון יציאה" כעבור חמש שנים מיום כריתתו, ומכל מקום הוא אמור להתחדש מדי שנה והדבר מותנה בתנאים מוקדמים ומצטברים. עוד נטען להפרה יסודית של ההסכם, משחל שינוי בזהות בעלי המניות של המערערת.
י"א. המשיבים מונים שורה של הפרות נטענות מצד המערערת, וביניהן הפרת התחייבותה לרכוש את הציוד על חשבונה בלבד, והפרת החובה לניהול ספרים כדין, להגשת דו"חות אמת לשלטונות המס ולמסירת דיווח למשיבה. צוין עוד, כי עקב מחדליה של המערערת הוטלו עיקולים על נכסי המשיבה, הופרה ההתחייבות למתן אפשרות למשיבה לעיין בספרי העסק, הוגשו תצהירים שקריים והופרה החובה להפעלת המכון במיומנות מקצועית, תוך הקפדה על הוראות החוק. הוסף, כי זכות הקדימה לבנק קמה רק כאשר מבקשת המשיבה להשכיר את הזיכיון לצד ג', ומשבוטל ההסכם עם צד ג', בכוונת המשיבה לעשות שימוש בזכות בעצמה. לבסוף נטען, כי אין בניסיון מאוחר למסור למשיבה את כספי התמורה, שנים לאחר ביטול ההסכם, כדי לרפא את ההפרות הנמשכות של ההסכם.
י"ב. המשיב 3 – משרד התחבורה – הודיע, כי מאחר שהמחלוקות נשוא הערעור נוגעות למערכת היחסים החוזית בין המערערת למשיבה, לא נקט עמדה בעניין בבית המשפט קמא ולא ינקוט עמדה גם עתה.
דיון
י"ג. בדיון לפנינו ביום (28.12.09) חזרה המשיבה על טענתה, לפיה לא הועבר לה חלקה ברווחי המערערת, וכי המועד הראשון בו הציעה המערערת לשלם לה סכום כלשהו היה כשנה לאחר מתן פסק הבורר. המערערת שבה והטעימה, מנגד, כי בשנת 2005 הועברו כספים למשיבה, אך זו סירבה לקבלם. בתום הדיון הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, לפנות לגישור. ביום 27.7.10 הודיעונו המשיבים 2-1 כי הליך הגישור לא צלח. על כן ניתנת הכרעתנו.
דיון והכרעה
י"ד. לאחר העיון סבורני, כי אין מקום להיעתר לערעור. על ההלכה שלפיה ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856 - 857). בודאי, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מקום שאלה מושתתים על עדויות, אשר נשמעו בערכאה הראשונה (ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ו-32 אח', פ"ד נב(4) 563, 569). ההתערבות בממצאי עובדה תיעשה במקרים חריגים בלבד, כגון מקום שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורש (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 6581/98 זאבי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 1, 10). מטבע הדברים, יהיו מקרים כאלה. אך בענייננו פירט בית המשפט המחוזי את נימוקיו תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו; לא מצאתי, כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. במה דברים אמורים?
תקופת ההסכם ובלעדיותו
ט"ו. החזקה הפרשנית המקובלת באשר לתקופת חייו של חוזה היא, כי אינו נערך לצמיתות:
"אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה (לא פורסם), (פסקה 14) (השופט זמיר); ראו גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477).
אולם מדובר בחזקה, וככזו ניתנת היא לסתירה באמצעות ראיות, המעידות על כוונת הצדדים לחוזה ספציפי (ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (לא פורסם); ע"א 4309/06 ורור נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ (לא פורסם)).
ט"ז. ההסכם בין הצדדים שלפנינו מסדיר את הקמתו ואת הפעלתו של מכון הרישוי, כמתחייב ממכרז משרד התחבורה. עיקר הדיון ויסודו הוא סעיפים 3-2 להסכם:
"2. המכללה מעניקה בזאת למפעיל את הזכות הבלעדית בכפוף לנכונות ההצהרות ולקיום כל התחייבויותיה על פי הסכם זה, לשמש כקבלן משנה של המכללה לצורך הפעלת מכון רישוי על פי תנאי הזיכיון, וכל עוד הזיכיון בידי המכללה ו/או חליפיה ו/או בידי כל גוף ו/או אדם אשר יש למר אחמד בדארנה ו/או לבעלי המניות והדירקטורים הנוכחיים במכללה עפ"י תדפיס כנספח ג', ואשר השליטה בו- בידיו. הפרת סעיף זה תהווה הפרה יסודית של ההסכם, מבלי לגרוע מהגדרת הפרה יסודית על פי דין.
3. המכללה מתחייבת לכך שההרשאה אשר ניתנה לה בזיכיון נשוא נספח ב', תנתן תמיד למפעיל עם חידושו של הזיכיון מדי שנה. כל עוד יעמוד המפעיל בתנאי הסכם זה. כמו כן, מתחייבת המכללה לשאת באחריות לחידוש הזיכיון מדי שנה ולצמיתות, ולאי ביטולו בגין גורמים אשר בתחום אחריותה. אין המכללה אחראית במקרה של ביטול ההרשאה בשל סיבות התלויות במפעיל ו/או בגורמים חיצוניים אחרים שאינן בשליטתה ו/או בתחום אחריותה על פי חוק או על פי הסכם. העתק מהזיכיון המקורי אשר יחודש מדי שנה יימסר למפעיל.
המכללה מתחייבת כי שירותיו של המפעיל על פי הסכם זה יישכרו על ידה למשך כל תקופת תוקפו וחידושו של הזיכיון, בתנאים המפורטים בהסכם זה, הכל בכפוף לקיום כל התחייבויות המפעיל כלפי המכללה. הפרת סעיף זה תהווה הפרה יסודית של ההסכם, מבלי לגרוע מהגדרת הפרה יסודית על פי דין. למען מנוע ספק, לצרכי הסכם זה 'המפעיל' הוא כל מי שיעבור מכוחו ו/או מטעמו במכון, וכל עוד לא חל שינוי בהרכב בעלי המניות של המפעיל עפ"י תדפיס רשם החברות..."
י"ז. מההסכם עולה באופן נהיר וחד משמעי כי המשיבה העניקה למערערת זכות לבלעדיות בהפעלת המכון, והיא התחייבה לחדש את הזיכיון (הביטוי הנכון הוא הרשאה; הכתב המסמיך של משרד התחבורה נקרא "כתב הרשאה") מדי שנה ולצמיתות. משכך, אין מקום לטענה, כי תוקף ההסכם המקורי היה לשנה אחת, כמו גם לטענה החלופית שתקופתו הוגבלה ל- 5 שנים. סעיף 12.8 להסכם, עליו מבססת המערערת את טענתה כי ההסכם מוגבל ל- 5 שנים ("מוסכם בין הצדדים כי באם (הנוסח העברי הנכון הוא "אם" – א"ר) בתום חמש שנים לא יפיקו הצדדים רווחים מהמכון ידונו בשיתוף פעולה מלא ומתוך רצון פתרון הבעיה בהמשך היחסים המסחריים בין הצדדים"), עניינו ביצירת מנגנון פתרון, ככל שלא יופקו רווחים מן המכון. כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין סעיף זה כרוך בתקופת ההסכם. אציין לבסוף, באשר לכך שבענייננו מדובר בהסכם זיכיון, כי אכן אין ניתן להעביר בעלות בזיכיון, כיון שלרוב מדובר במשאב ציבורי או בסמכות שיש בה אלמנט שלטוני. ואולם, אין בכך כדי לשלול אפשרות שביחס ל"מוצרי זיכיון" מסוימים, בהסכמת הגוף האמון על כך ותוך כפיפות לפיקוחו, ייחתם הסכם לפרק זמן ארוך. איני רואה מקום להידרש לכך בהרחבה, אך ברי כי פיקוח הרגולטור הוא רכיב הכרחי, והרשות נתונה למשרד התחבורה לפי סעיפים 9-8 לנספח א' למפרט המכרז לתחנות בדיקה לרישוי רכב - נתונה על מנת שישתמש בה. מכל מקום, כבר ציינו מעלה, כי המדינה ראתה את תפקוד המכון כמצוי ברמה ראויה.
הפרה יסודית
י"ח. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן חוק החוזים (תרופות)) מגדיר הפרה יסודית, כ"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה" (סעיף 6). הפרה יסודית מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה לאלתר. לעומת זאת, הפרה שאינה יסודית אינה מקנה זכות ביטול אלא לאחר מתן ארכה שלא נוצלה על ידי המפר לתיקונה (סעיף 7 (ב)). ולבסוף, סעיף 8 קובע את הצורך במסירתה של הודעת הביטול תוך פרק זמן סביר, כתנאי לתוקפו של הביטול. בהעדר הודעת ביטול אין תוקף לביטול והחוזה תקף ומחייב (ג' שלו וי' אדר דיני חוזים - התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט), עמ' 637 (להלן שלו ואדר)). האם בענייננו מדובר בהפרה יסודית של ההסכם?
הסכם הבוררות ושאלת התמורה
י"ט. בהסכם הבוררות מיום 27.5.04 הוגדרה סמכותו של הבורר כך: "הצדדים ממנים בזה בהסכמה את ד"ר אלי לחמני, רו"ח, לבורר דן יחיד ומסמיכים אותו לדון ולהכריע בחילוקי הדעות שביניהם בקשר עם ההכנסות וההוצאות העסק (כך במקור- א"ר) מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ על פי ההסכם שנחתם ביניהם". נראה איפוא, כי הבורר היה מוסמך גם מוסמך לדון בשאלת התמורה, המשליכה באופן ישיר על שאלת הביטול - עיקר תביעת המשיבה, ולא נהירה אפוא טענתה של המערערת, כי לא היה מקום שבית המשפט ילמד מפסק הבורר לעניין תביעת המשיבה בכללותה.
כ. לגופם של דברים, סעיף התמורה בהסכם מיום 21.7.09 (סעיף 12) קובע כך: "מוסכם בין הצדדים כי תמורת הזכות המוקנית למפעיל (המערערת - א"ר) בסעיף 2 לעיל, מתחייב המפעיל לשלם למכללה (המשיבה - א"ר) 30% (שלושים אחוזים) מן הרווחים של המכון, בצירוף מע"מ וכנגד הוצאת חשבונית מס כדין" (סעיף 12.3). מפסק הבורר עולה, כי ספרי המערערת לא שיקפו אל נכון את הכנסותיה ורווחיה, כי חלק מהרווחים לא דווח, וכי חלק מהתמורה לא הועבר למשיבה. קשה להלום את טענותיה של המערערת, כי הבורר לא קבע שהועלמו רווחים או כי לא דווחו הכנסות, ומדובר אך בחילוקי דעות חשבונאיים. למקרא פסק הבורר עולה תמונה עגומה של העלמת כספים ואי דיווח, ופשיטא שאי העברת כספי התמורה מהוה הפרה יסודית, שהרי התמורה לה זכאי צד לחוזה היא ככלל ליבתו של כל חוזה, וחוזה זה בכלל. משכך, לא נפל פגם בביטול ההסכם ואין בניסיון מאוחר של המערערת לתשלום התמורה כדי לגרוע מהמסקנה שההסכם הופר. הרושם המתקבל הוא שהמערערת סברה, משום מה, כי תוכל לאורך זמן שלא לשלם את המגיע הימנה, כעולה מממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי (פסקה 22 לפסק דינו), משבוטל ההסכם, השעבוד שרשמה המשיבה אינו רלבנטי עוד. אשר לטענה, כי בית המשפט לא נתן דעתו לכך שהמשיבה התחייבה לאפשר לבנק מרכנתיל דיסקונט זכות ראשונים בהצגת מפעיל חלופי, משהדבר אינו רלבנטי לשאלה האם ההסכם בוטל כדין ומצוי הוא במישור היחסים שבין הבנק למערערת, לא מצאתי מקום להידרש לכך.
כ"א. האם ניתנה הודעת ביטול כנדרש? כאמור, בהעדר הודעה אין תוקף לביטול והחוזה מחייב. ביסוד דרישה זו שיקולי הוגנות כלפי המפר, וההכרה באינטרס שלו להיות מודע לשינויים במצבו המשפטי (שלו ואדר עמ' 639-638; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23). בית המשפט המחוזי ראה בהודעה שנמסרה ביום 2.8.05 הודעת ביטול, בהתאם לדרישות חוק החוזים. להלן ההודעה כלשונה:
"בהמשך להודעותינו החוזרות והנשנות על ביטול ההסכם, ולאחר שהתקבל פסק הבורר בעניין, אשר מאמת את טיעונינו לאורך כל התכתבותנו עמכם שבין היתר מתבטאים בהעלמת הכנסות, ניפוח ההוצאות והגשת דו"חות בלתי נכונים וכו'... דבר שיש לבדו להביא לביטול ההסכם. אין ספק כי הודעתנו על ביטול ההסכם עומדת בעינה. אי לכך, הנכם מתבקשים מייד להחזיר את החותמות, הזיכיון ולהימנע מהפעלת המכון ו'/או להשתמש בזיכיון. יש לציין שחוסר האמון שנוצר בינינו, שולל כל אפשרות לחידוש ההסכם בינינו".
גם לדידי די בזאת לקיים את חובת ההודעה המוקדמת, ולא מצאתי מקום להתערבות.
שינוי זהותם של בעלי המניות
כ"ב. לבסוף, למעלה מן הצורך אבקש להתייחס לסוגיית שינוי זהותם של בעלי המניות. בעת חתימת ההסכם היו בעלי המניות במערערת שניים: אקסטרא בטון בע"מ וא' ש' רהט הנדסה בע"מ. בשנת 2006 השתנה מבנה הבעלות במניות החברה, והבעלות הועברה לויסאם אל עוברה ולאחמד אל עוברה. על פי כתב העברת המניות מיום 17.11.04 המניה שהיתה בבעלות א' ש' רהט הועברה לסאלח אל עוברה. כך גם עולה מהודעה שהעבירה המערערת לרשם החברות ביום 9.3.05. ביום 1.1.06 אושרה העברת המניות שהיו בבעלות אקסטרא בטון בע"מ על ידי האסיפה הכללית למר ויסאם אל עוברה ולמר אחמד אל עוברה. המניה שהיתה בידי סאלח אל עוברה הועברה אף היא לאחמד אל עוברה (החלטת האסיפה הכללית מיום 1.11.04), וביום 1.4.06 נמסרה הודעה על כך לרשם החברות. כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני, כי פירוש סביר להסכם, שטרחו להכניס בו הוראה לפיה שירותיה של המערערת יישכרו על ידי המשיבה כל עוד "לא חל שינוי בהרכב בעלי המניות" הוא, ששינוי כפי שנעשה מפר את ההסכם מהותית. השינוי שערכה המערערת בהרכב בעלי מניותיה הוא משמעותי, ואין מדובר במובן המשפטי-חוזי בעניין של מה בכך, כטענתה. אף אם מדובר בבני משפחה ("פשוט, קיבלנו מרואה חשבון שלנו כמה הצעות לשינויים בעסקים שלנו וזה מה שהיה, לא העברנו את זה לשכן או למשפחה אחרת, זה אותו מספר חשבון, אותו מנהל, אותם אחים, הכל אותו דבר, לא השתנה כלום" - עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, מפי אבראהים אל עוברה) אין בכך לסייע למערערת. מדובר באישים שונים ובזהויות שונות, ולפיכך בהפרה מהותית של תנאי ההסכם. השינוי נודע למשיבה רק לאחר ההסדר הדיוני מיום 18.2.06, ומשכך - גם אם יכלה המשיבה לבדוק בכל עת אצל רשם החברות, לא פחות היה מקום כי המערערת תודיע לה על שינוי; אין להלום טענה, כי הנושא הועלה על ידי המשיבה באיחור ניכר. לגוף הדברים מסכים אני עם בית המשפט המחוזי, כי יש חשיבות בעיני מתקשרים בכגון דא לזהויות הצדדים, כגון שלא ייכנסו אלמנטים עברייניים חלילה – ויש איפוא לדידי ליתן משמעות לאמור בהסכם.
כ"ג. כללם של דברים, אציע לחברי כי לא ניעתר לערעור וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על מכונו; שביטול ההסכם על-ידי המשיבה ביום 2.8.05 נעשה כדין, וההסכם מיום 21.7.99 אינו תקף עוד. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחתו של עורך דינה בסך 20,000 ₪.
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, ט' כסלו תשע"א (16.11.2010).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה