| בבית המשפט העליון |
| רע"פ 5399/10 |
| בפני: | כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן |
| המבקש: | מוחמד חסן סלאמה |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 27.5.10 בעפ"א 123-06-09 שניתן על ידי כבוד השופטת נגה אהד |
| בשם המבקש: | עו"ד מאזן דעאס |
| בשם המשיבה: | עו"ד אבי-טל שלומי |
השופט ס' ג'ובראן:
לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"א 123-06-09 (כב' השופטת נ' אהד), מיום 27.5.2010, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו בבית משפט השלום בנתניה (עמק 30022/05, כב' השופטת ג' ציגלר).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבודות בניה ללא היתר, עבירה על פי סעיפים 145, 204(א), 205, ו-208(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק התכנון והבניה). על פי עובדות כתב האישום בתאריך 18.12.2000, קיבל המבקש היתר בניה להקמת גדר באורך של 120 מ' אותה בנה בפועל לאחר קבלת ההיתר (להלן: ההיתר). ביום 18.4.2001, בוטל ההיתר הנ"ל על ידי ועדת ערר (בעקבות ערר שהגיש שכנו של המבקש), לאחר שקבעה כי ההיתר הוצא על פי תשריטים מוטעים ומדידות לא נכונות אשר שימשו רקע להוצאת ההיתר. ביום 3.1.2005 ביקר במקום מפקח על הבניה מטעם ועדת הערר והובהר כי המבקש טרם הרס את הגדר למרות ביטול ההיתר.
להשלמת התמונה יש לציין כי ביום 7.6.2001, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, שעניינה החלטת ועדת הערר, אולם ביום 7.2.2002, חזר בו מהעתירה בהמלצת בית המשפט והעתירה נמחקה.
ביום 12.3.2009, ולאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר כפי שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט קבע בין היתר, כי ניתן להעמיד לדין פלילי נאשם הפועל על פי היתר שניתן שלא כדין, וכי יש לבחון את היתר הבניה על פי מהות הפגם שנפל בו ולאור הנסיבות הקשורות בבעל ההיתר עצמו ובתום ליבו. בהקשר זה נקבע, כי המבקש היה מודע לקשיים מהותיים שבקבלת ההיתר ולטענות שכניו כי הגדר פולשת לשטחם וכן כי קיימת מחלוקת באשר למיקום הגבול בין השטחים וקיומו של היתר בניה קודם. בית המשפט קבע עוד כי העבירה שיוחסה למבקש על פי סעיף 204(א) לחוק כוללת בהגדרתה גם את המשתמש העושה שימוש במבנה ללא היתר במקרקעין, ולכן משלא פעל המבקש להסיר את הגדר במשך השנים שחלפו מאז ביטול ההיתר, ואף לא נקט במהלכים להסרתה, יש לראות בשימוש שעשה משום התנהגות חסרת תום לב מצידו.
ביום 27.4.2009 גזר בית משפט השלום על המערער תשלום קנס של 10,000 ש"ח, וכן חוטל עליו לחתום על התחייבות בסך 20,000 ש"ח שלא לעבור עבירה האמורה בחוק התכנון והבניה למשך שנתיים. בנוסף, הורה בית המשפט למבקש להרוס את הגדר עד ליום 17.5.2009, שאם לא כן תהיה רשאית הועדה המקומית לתכנון ובניה להרוס את הגדר במקומו ועל חשבונו.
המבקש ערער על הכרעת דינו וכן על גזר דינו בפני בית המשפט המחוזי מרכז. בערעורו טען המבקש, בין היתר, כי התנאים לביטולו של היתר בניה מוסדרים בסעיפים 216-214 לחוק התכנון והבניה, וכי ועדת הערר הייתה צריכה לפעול רק על פיהם, ובהתאם לתנאים האמורים בהם; כי שגה בית משפט השלום כשקבע שהמבקש פעל בחוסר תום לב, וכשיישם בצורה שגויה את ההלכות שדנו בהטלת אחריות פלילית על מי שביצע את הבניה בהסתמכו על היתר בניה פגום שבוטל; כי גזר הדין בטל מעיקרו בשל היעדרות בא כוח המשיבה מהקראת גזר הדין וכן שגזר הדין עצמו מחמיר עם המבקש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש לאחר שקבע כי כל הקביעות בהכרעת דינו של בית משפט השלום היו מבוססות, מנותחות כדבעי ונכונות. כן נקבע כי העונש שהוטל על המבקש סביר ואין להתערב בו. לבסוף, הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח לזכות המשיבה.
מכאן בקשת רשות הערעור, אשר בגדרה שב המבקש וחוזר על טענותיו כפי שנטענו בפני בית המשפט המחוזי. עוד מוסיף המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שפסק הוצאות כנגדו בהסתמכו על הליכים שהתנהלו בכלל כנגד אדם אחר, שאינו קשור אליו.
מנגד, מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור, ולגופו של עניין נסמכת על פסיקת בית המשפט המחוזי.
לאחר שעיינו בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להתקבל בחלקה. לפיכך, בכל הקשור לסוגיית ההוצאות שהושתו על המבקש בבית המשפט המחוזי, הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. את יתר רכיבי הבקשה יש לדחות מהטעם שאינם מעלים כל טענה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת "חניון חיפה" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאנו כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.
למעלה מן הצורך נציין, כי דין טענות המבקש להדחות אף לגופן. בעניינו של המבקש לא היה מקום להידרש דווקא לסעיפים 216-214 לחוק העוסקים בביטול היתר עקב מסירת הודעה כוזבת או פרטים בלתי נכונים, מאחר שבמקרה דנן לא ייוחסו למבקש מעשים מעין אלו, וכתב האישום שהוגש אף לא כלל עובדות המבססות עבירות על פי אותם סעיפים. כך או אחרת, נזכיר כי סמכותה הכללית של ועדת הערר לדון בערר על היתר בניה שהוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה, מעוגנת בסעיף 12ב(א)(2) לחוק, ועל כן אין היא מחויבת בהכרח לפעול בהתאם לסעיפים הנ"ל. בנוסף, אין ממש בטענות המבקש באשר להטלת האחריות הפלילית עליו, הואיל והגדר נבנתה בשעה בה היה בידו היתר בניה. בית משפט זה נדרש בעבר לסוגיה זו, וקבע כי אפשר שהיתר בניה אשר ניתן שלא כדין יהיה בטל מעיקרו ולכן ניתן יהיה להרשיע אדם שבנה על פי היתר כזה. במקרים אחרים, כך נקבע, יתכן ויופעל על ההיתר עקרון "הבטלות היחסית", כך שמי שפעל בהסתמך על היתר בטל יזכה להגנה (ראו: ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112, 138-134 (2001) (להלן: מרכז הספורט אזור). בפרשת מרכז הספורט אזור, נקבעו השיקולים המנחים לצורך ההכרעה האם יש להכריז על ההיתר כבטל מעיקרא או כבטל יחסית: מהות הפגם שנפל בהיתר וחומרתו, התנהגותו של בעל ההיתר ובכלל זה ידיעתו על אי חוקיות ההיתר, שקלול ואיזון האינטרס הציבורי אל מול הצדק האישי וכן שאר נסיבות המקרה. וכך כתב השופט י' זמיר:
"האינטרס הציבורי הוא שיקול לעניין הבטלות היחסית. אך כך גם הצדק האישי. צריך לאזן בין האינטרס הציבורי לבין הצדק האישי. מבחינת הצדק האישי, יש הבדל מהותי בין בעל היתר שידע מלכתחילה כי ההיתר ניתן לו בניגוד לחוק, ואולי אף תרם לכך, לבין בעל היתר שנהג בתום-לב בלי שידע, ואף בלי שהיה לו יסוד לחשוב, כי ההיתר ניתן לו בניגוד לחוק. אכן, ההתנהגות של בעל ההיתר, בראש ובראשונה הידיעה שלו, היא שיקול לעניין הנפקות של הפגם בהיתר, כלומר לעניין ההחלטה אם ההיתר בטל מעיקרו. נוסף על כך, היא גם שיקול לעניין האחריות הפלילית שלו. שכן, אף בלי קשר לנפקות הפגם הוא יכול להסתמך על אי-הידיעה של הפגם כטענת הגנה בהליך הפלילי" (פרשת מרכז הספורט אזור, בעמ' 134).
במקרה דנן, לא מצאנו דופי בניתוח המשפטי שערכו הערכאות הקודמות, על פיו הוכרע כי ההיתר בטל מעיקרו לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו, ובהתאם להלכת מרכז הספורט אזור. על פי ממצאים אלו, נפל פגם מהותי בהיתר שניתן למבקש, וכן נקבע, בין היתר, כי המבקש ידע על הקשיים המהותיים בהוצאת ההיתר, ושלא ניתן להגיד שביטולו של ההיתר לא נגרם באשמתו. המערער נמצא חסר תום לב, לאור העובדה שידע גם על ביטול ההיתר על ידי ועדת הערר, היה צד לדיונים שהתקיימו במסגרת העתירה המנהלית, אך למרות כל זאת לא פעל להסרת הגדר והמשיך לעשות בה שימוש על מנת להציב עובדות מוגמרות בשטח (במאמר מוסגר נציין כי בצדק קבע בית משפט השלום, ששימוש זה ללא היתר, נכלל אף הוא בעבירה שיוחסה למבקש על פי סעיף 204(א) לחוק). משעה שנקבעו ממצאים אלו על ידי הערכאה הדיונית, אין זה המקום לשוב ולהידרש להם כעת, קל וחומר כשמדובר בגלגולו השלישי של ההליך.
גם דין טענתו של המבקש לפיה על גזר הדין להתבטל בשל היעדרות בא כוח המשיבה – להדחות. האחרון נכח במהלך כל הדיונים בבית משפט השלום, בהכרעת הדין, ובמהלך הטיעונים לעונש. אדרבא, נראה כי בעת הקראת גזר הדין הוחלף בא כוח המשיבה על ידי עו"ד אחר ממשרדו של התובע. על כל פנים, בשלב זה, בו כבר הורשע המבקש, אין באי ההתייצבות כשלעצמה בכדי להביא לזיכויו (ראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים – חלק שני: הליכים שלאחר כתב האישום, עמ' 1067-1066 (2009)).
כאמור לעיל, החלטנו לקבל את בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת לטענות המבקש באשר להוצאות שהושתו עליו, ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי רשות זו. החלטת בית המשפט המחוזי להטיל על המבקש הוצאות בוססה בקצרה על שתי החלטות של ערכאה זו באשר לתום-ליבו הספציפי של המבקש, ובשל כך, ננקטה נגדו סנקציה של הוצאות במשפט הפלילי, אותה עיגנה שופטת בית המשפט המחוזי בפסק דין אחר של בית המשפט העליון. ובלשונו של בית המשפט המחוזי:
"לעניין הוצאות: לאור החלטת כב' השופט רובינשטיין בע"פ 4650/08 (ג'וליה) בדבר הטלת הוצאות, החלטתו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 518/07 ודבריו על חוסר תום לב מצידו של המבקש – הוא המערער שלפניי, ולאור דברי כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 567/09 בעניינו של המערער, אני מוצאת להטיל על המערער כאן הוצאות בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק לזכות המשיבה" (סעיף 9 לפסק הדין).
הא – ותו לא. ברם, בעוד המבקש כאן הוא מוחמד חסן סלאמה, עוסקות שתי ההחלטות הספציפיות לעיל באדם אחר בשם אימן אבו חיט. המשיבה לא התייחסה לטענות המבקש לעניין זה בתגובתה, ועל כן אין לנו אלא להניח כי אכן כך הדבר. נוכח האמור, ומשלא ניתנו נימוקים אחרים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להטלת הוצאות המשפט – דין הערעור להתקבל בנקודה זו.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, כך שהחיוב בהוצאות שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי – בטל. שאר רכיבי בקשת הערעור נדחים.
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן, וזאת בנסיבות המיוחדות הקשורות בנושא ההוצאות, כפי שתיאר חברי, והשגגה שנפלה בהקשר זה בפסק הדין קמא. עם זאת אציין כי כשלעצמי סבורני – מעבר לתיק זה – שבכגון דא אכן יש מקום ככלל להטלת הוצאות, בגדרי המאבק הנמשך כנגד הפרות של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. אכן, המדובר בפלילים, ובתחום משפטי זה הטלת הוצאות היא במשורה. אך עסקינן בעבירות שכל כולן רווח כלכלי לעובריהן, וכדרך כלל נעשים מאמצים להאריך את הדיונים, לדחות את הקץ ואת רוע הגזירה,וכדברי השופט לוי ברע"פ 567/09 אבו חיט נ' מדינת ישראל (לא פורסם) "את המחיר הנלוה לניצולם לרעה של ההליכים ניתן ואף ראוי לגבות מן האחראי לו, וזאת בכפוף לעקרון היסוד בדבר מידתיותה של הפעולה השלטונית"; וראו גם ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, דלתי בתי המשפט פתוחות במקום שהמחוקק פתחן, אך להליכי סרק, שמשרתם לאפשר למפר החוק ליהנות מהפרתו עוד, צריך להיות מחיר גם על ידי הוצאות.
ב. אוסיף, כי אף במשפט העברי מקום שהדברים נעשים שלא בתום לב, יש מקום להשית הוצאות, בניגוד לכלל הבסיס שם, שאין בו חיוב כזה (ראו למקור הנורמטיבי כיום להטלת הוצאות תקנה קי"ט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג); כן ראו הרב י' אונגר וד"ר י' סיני, "חיוב בהוצאות משפט", חוות דעת המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע) במכללת נתניה, כ"ח בתשרי תשע"א (7.10.10, עמ' 11 והמקורות דשם. בין היתר הובא פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, שבו פסק הדיין הרב מרדכי אליהו, כי מי שהגיש תביעה לשלום בית ובמקביל פנה לשדכנית למצוא לו אשה אחרת, יחויב בהוצאות שנגרמו לרעייתו להוכיח את פנייתו לשדכנית, כיון "שלא היתה צריכה להוציא אילו הוא התובע לא היה מכחיש" (ערעור תשל"ד/49, פד"ר י', ד', 14; והדיין הרב שאול ישראלי הוסיף (עמ' 16), כי "כל שיש מרמה בטענות התובע, חייב בהוצאות הצד שכנגד מדינא דגרמי" (דין נזק עקיף הניתן לחיוב –א"ר). ראו גם א' שוחטמן, סדר הדין (תשמ"ח) עמ' 397-393 לסקירת היוצאים מן הכלל הרגיל של אי חיוב בהוצאות, וכניסוחו (עמ' 393) "אם הצורך בקיום ההתדיינות בבית הדין, על כל ההוצאות הכרוכות בכך – נבע לא מתום לבו של בעל הדין, אלא מכוונות זדון וערמה מצדו, הרי שיש מקום לחייבו בהוצאות המשפט"; בעמ' 396 מתייחס המחבר לפרשת הערעור בבית הדין הגדול שאליה נדרשנו למעלה.
ג. כאמור, מסכים אני לחוות דעת חברי.
| | ש ו פ ט |
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן ולהערותיו של חברי השופט רובינשטיין.
| | ש ו פ ט ת |
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, כ"ב בכסלו התשע"א (29.11.2010).
| ש ו פ ט ת | ש ו פ ט | ש ו פ ט |
