| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים |
| ע"פ 2692/10 |
| בפני: | כבוד השופט א' א' לוי |
| | כבוד השופט א' גרוניס |
| | כבוד השופטת ע' ארבל |
| המערער: | פלוני |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 25.2.10, בת.פ.ח. 18370-05-09, שניתן על ידי השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ו-ע' גרוסקופף |
| ח' בכסלו התשע"א | (15.11.10) |
| בשם המערער: | עו"ד מסארווה עלאא |
| בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: | עו"ד מאיה חדד גב' ברכה וייס |
השופט א' א' לוי:
באחד הלילות של חודש מאי 2009 פרץ המערער לדירה בה התגוררה גיסתו (להלן: המתלוננת), ובעודה ישנה נגע בה באזור איבר מינה. בשלב זה התעוררה המתלוננת משנתה וצעקה, אולם המערער הסתלק משם רק לאחר שהמתלוננת הצליחה להתקשר לאביה.
בגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של מעשה מגונה והתפרצות למקום מגורים. מכח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הם הסמיכו את בית המשפט לדון את המערער לשנתיים מאסר, מאסר על תנאי, פיקוח מבחן במשך שנה, וכן לשלם פיצוי למתלוננת בסכום של 4000 ש"ח. אותה הסכמה לעונש הותנתה בהמלצה חיובית של שרות המבחן, היינו, שהתסקיר שיוגש יצביע על "מוכנות של [המערער] לשיתוף פעולה עם שרות המבחן בכל הקשור בהתמדה בקבלת טיפול תרופתי או אחר המתחייב ממצבו הנפשי". ככל שהתסקיר לא יכלול המלצה ברוח זו, היו הצדדים רשאים לטעון לעונש כהבנתם.
מתוך התסקיר שהוגש עולה, כי אף שהמערער הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו, הוא שולל כוונה מינית, התקשה לגלות אמפטיה למתלוננת, והוא עסוק בפגיעה בו ובשלילת חירותו. יתירה מכך, שרות המבחן התרשם כי עמדת הוריו של המערער הנה מגוננת, ואף הם תופסים את בנם כקורבן, ועל כן המסקנה היתה כי המערער אינו יכול להתגייס לתהליכי טיפול ושיקום.
נוכח כל אלה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבה רשאית לטעון לעונש כהבנתה, ובסופו של יום דן את המערער ל-36 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 4000 ש"ח.
המערער משיג בפנינו על החלטתו של בית המשפט המחוזי לחרוג ממסגרת העונש שהוצע בהסכם הטיעון, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב ועל-פה, לא מצאנו בהם עילה להתערבותנו. היו אלה הצדדים עצמם שטרחו והגדירי מהו להבנתם "תסקיר חיובי", ולדידנו אין ספק כי תסקירו של שרות המבחן רחוק מהגדרה זו. יתרה מכך, העמדה בה נקטו המערער והוריו, סיכלה למעשה מראש כל תהליך טיפולי שהמערער היה עשוי להשתלב בו, ובנסיבות אלו היה רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת המשיבה ולחרוג מהעונש המוסכם. הנה כי כן, לא גילינו שגגה בגזר דינו של בית משפט קמא, ואם תוסיף לכך את הסכנה הנשקפת מהמערער, שוב אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אנו עושים.
ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה