ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת ט' סיון, סגנית הנשיאה) מיום 31.8.2010

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  6734/10

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערת:

פלונית

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

פלוני

                                   

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת ט' סיון, סגנית הנשיאה) מיום 31.8.2010 בתמ"ש 97580/97  למחוק על הסף את הבקשה לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליכים שבין הצדדים בערעור זה

                                   

בשם המערערת:              עו"ד אליהו שגב

פסק-דין

         ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופטת ט' סיון, סגנית הנשיאה, להלן: השופטת או בית המשפט), מיום 31.08.2010 בתמ"ש 97580/97, למחוק על הסף את הבקשה לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליכים שבין הצדדים בערעור זה.

1.      בין הצדדים, בני זוג שנתגלע ביניהם קרע ואשר התגרשו לאחרונה, נדונו מספר תביעות רכושיות בבית המשפט לענייני משפחה החל בשנת 1997. ביום 20.2.2003 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובו הוחלט, בין היתר, כי על המערערת לפנות את דירת המגורים וכי הדירה תימכר, כאשר באי-כח הצדדים ימונו ככונסי נכסים על הדירה. לאחר דיונים בערכאות הערעור ולאור חוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים, מינה בית המשפט כונס יחיד לצורך השלמת הליכי מכירת הדירה, הוא בא-כח המשיב. ביום 23.8.2010 דחה בית המשפט את בקשת בא-כח המערערת להתמנות לכונס משותף על הדירה ונימק זאת נוכח סיומו המתקרב של הליך הכינוס. על החלטה זו תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

2.      נוכח החלטה זו הגישה המערערת בקשה לפסילת השופטת מלדון בכלל התובענות שבין הצדדים. בית המשפט הורה ביום 31.8.2010 למחוק את בקשת הפסלות בקובעו כי "אין בפני כל הליך, התיק סגור, ובכל הבקשות ניתנו החלטות, לפיכך אין מקום לבקשה זו והיא נמחקת על הסף". ביום 6.9.2010 דחה בית המשפט את בקשת המערערת להפסקת הליכים בקובעו כי "מאחר ולא ניתנה החלטה על בקשת הפסלות לגופה, מהטעם שאין הליכים בפני בית משפט זה, וכאמור בהחלטה, הרי שאין לערעור בפני בית המשפט העליון, דהיינו: לא חלים כאן דיני הפסלות והתקנות בעניין זה. וכאמור, אין תביעה, מועד, והתיקים סגורים ועל כן הבקשה אינה מובנת, "אין דיון אותו יש להפסיק". מכאן הערעור שלפניי.

3.      המערערת טוענת כי הליך הכינוס טרם תם והוא עדיין תלוי ועומד. כן תלויות ועומדות בפני בית המשפט תביעות נוספות שעניין פיצויים, איזון משאבים וכן בקשות לסעדים זמניים. לפיכך מן הראוי היה לדון בבקשת הפסלות לגופה. המערערת טוענת כי דחית בקשת בא-כוחה להתמנות ככונס משותף יחד עם בא-כח המשיב מהווה פגיעה קשה בעקרונות חוקתיים של זכויות קניין  ושוויון. המערערת מצביעה על שורת החלטות של בית המשפט, ובהם פסק הדין משנת 2003, אשר יש בהן, לטענתה, משום הבעת דעה ברורה נגדה ומשוא פנים כלפיה. השגתה העיקרית היא נגד ההחלטה מיום 23.8.2010 שלא למנות את בא-כוחה הנוכחי ככונס משותף על הדירה, למרות שבהחלטתה קודמת קבע כי ימונה כונס נוסף מטעם המערערת, כדי לשמור על זכויותיה הקנייניות בהליך המכר ולאחר שהשתהה במתן החלטתו, כאשר בינתיים הליכי הכינוס ממשיכים, ללא קבלת חוות דעת שמאית. לטענת המערערת, מדובר במציאות אובייקטיבית שבה דעת בית המשפט ננעלה באופן המצדיק את פסילתו. לחלופין, מבקשת היא לרכך את ההלכה הנוהגת בנוגע לפסלויות שופטים, אשר תביא להחזרת האמון במערכת המשפט.

4.      ביום 16.9.2010 דחיתי את בקשת המערערת לעכב את ההליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה עד להכרעה בערעור. ביום 1.11.2010 ביקשתי את הערותיה ותגובתה של השופטת בטרם מתן החלטה. השופטת ציינה בתגובתה מיום 3.11.2010 כי ביום 6.10.2010 הגיש הכונס בקשה לאישור הסכם מכר הדירה וכי היא ביקשה את עמדות הצדדים לבקשה זו. השופטת ציינה עוד כי לו היתה המערערת שבה ומגישה את בקשת הפסלות במועד זה, היתה האחרונה נותנת החלטה לגופה בבקשה. כן מציינת השופטת כי מאז מתן פסק הדין בשנת 2003 מנסה המערערת בכל דרך, לרבות בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור, לעכב את הליך הכינוס. עוד מוסיפה השופטת כי שתי התביעות החדשות שהגישה המערערת לא היו בפני השופטת בעת מתן החלטה ביום 31.8.2010, אך מיום 6.10.2010 אכן מתנהלים בפניה הליכים בין הצדדים. במצב דברים זה מודיעה השופטת כי אם תפנה המערערת ותבקש לדון בבקשת הפסלות, תדון בה לגופה. המערערת ביקשה לצרף הודעה המתייחסת לתגובת השופטת, בה טענה, בין היתר, כי העובדות המתוארות בתגובה בנוגע להליכים המתנהלים בפני השופטת אינן מדויקות. המערערת הודיעה כי היא עומדת על ערעורה.

5.      נוכח האמור בתגובת השופטת לפיה, בנסיבות העניין, אם תפנה המערערת ותבקש לדון בבקשת הפסלות, תדון בה לגופה. גם לאור האמור בהודעת המערערת, דין הדחיה על הסף של בית המשפט קמא להתבטל, נוכח קיומם של הליכים כיום בפני השופטת של בית משפט קמא. לפיכך, אם אכן עומדת המערערת על בקשת הפסלות, תודיע על כך לבית המשפט קמא כדי שידון בה לגופה ויתן החלטתו.

הערעור מתקבל, אפוא, באופן חלקי, רק במובן האמור לעיל.

ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ה נ ש י א ה

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' כספי) מיום 6.7.2010

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  5527/10

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערות:	1. יעל שובה
	2. ירדינון פרויקטים [2003] בע''מ

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

בנק דיסקונט לישראל בע''מ

                                   

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' כספי) מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המערערות

                                   

בשם המערערות:             גב' יעל שובה

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט צ' כספי), מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינן של המערערות.

1.      כנגד המערערות הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר על ידי המשיב. המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן והיא נקבעה לדיון בפני השופט צ' כספי. המערערות הגישו בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינן כנתבעות בתביעה. את בקשתן ביססו המערערות על אירוע המתייחס לתביעה אחרת שנדונה לפני אותו מותב (תא"ק 43500/08, להלן: "התביעה הקודמת"). מדובר בתביעה כספית שהוגשה על ידי בנק אחר נגד חברה ונגד שני בניה של המערערת 1. הבנק קיבל ביום 22.3.2010 פסק דין לטובתו לאחר שהנתבעים לא הופיעו לדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו. הנתבעים שם הגישו בקשה לבטל את פסק הדין בה תיארו את הסיבות לכך שנציג החברה והנתבע 3, שאף צירף תצהיר לבקשת הרשות להתגונן, לא נכנסו לדיון אליו הוזמנו. בין היתר טענו כי נציג החברה (הוא בעלה של המערערת 1), נמנע מלהיכנס לאולם בשל מצבו הרפואי והחשש כי יפריע לדיון בשל שיעול וקוצר נשימה. כן טענו כי חיכו מחוץ לאולם עד שנודע להם, לתדהמתם, שהדיון הסתיים וניתן פסק דין. בית המשפט דחה ביום 26.4.2010 את הבקשה לבטל את פסק הדין וכתב בהחלטתו בקשר לסיבות לאי ההתייצבות לדיון כי "הסיפור נקרא יפה אך יש בו יותר חורים מאשר ברשת דייגים". בית המשפט אף תמה מדוע הנתבע 3 שאף הצהיר מטעם הנתבעים נמנע מלהיכנס לאולם ולברר מה קורה בעניינו. מכל מקום, בית המשפט לא שוכנע כי שיש מקום לבטל את פסק הדין והבקשה נדחתה.

2.      המערערות טענו בבקשת הפסלות שהגישו בתביעה הנוכחית כי תוצאת ההחלטה בתביעה הקודמת היא שבית המשפט מנע מהן את יומן בבית המשפט ואת האפשרות להתגונן מפניה. כן טענו כי בית המשפט התבטא בהחלטה בצורה חריפה והביע חוסר אמון כלפי הנתבעים ונציגם, שהם כולם בני משפחתה של המערערת 1. אופן התבטאות זו העלתה, לדעתן, חשש ממשי שחוסר האמון ילווה את בית המשפט גם בתביעה הנוכחית שלפניו.

3.      בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי התבטאותו בהחלטה בתביעה הקודמת לא היתה כלפי "משפחת שובה", שעמה אין לו כל היכרות, ובוודאי שלא כוונה כלפי המערערת 1, שלא היתה צד בתביעה הקודמת ואף לא המערערת 2. בית המשפט הוסיף כי ברור שעליו לתת את הדעת ולהביע עמדה באשר לתיאור בלתי הגיוני בעליל של מצב הדברים שנמסר על ידי צד מסוים. התייחסות זו היתה חלק מהנמקת ההחלטה הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין. בית המשפט הוסיף כי הגדרת "סיפור המעשה" היא הגדרה ממעיטה, וגם כי היחס להתקפי השיעול של נציג החברה לא היה מזלזל, אלא מדובר בתמיהה מדוע בן המשפחה האחר, הנתבע 3, שלא סבל מהתקף שיעול, לא נכנס לאולם בית המשפט במועד שנקבע. מכל מקום קבע בית המשפט כי אין לו דעה קדומה כלפי המשפחה כולה "ואם תדבוק משפחת שובה באמת במקרה הנדון כאן, מן הסתם תזכה ליחס הראוי לדוברי אמת". כדי להפיס את דעתן, נמנע  בית המשפט מלהשית על המערערות הוצאות לטובת אוצר המדינה, למרות בקשת הסרק שהגישו.

4.      מכאן הערעור שלפניי. המערערות טוענות כי בית המשפט התעלם מכך שהמצהיר בתביעה הקודמת, אשר זכה לבוז מצד בית המשפט, הוא גם המצהיר בתביעה הנוכחית. לטענתן, השלכות פסק הדין בתביעה הקודמת אינן מבוטלות, כאשר פסק הדין ניתן מבלי שבית-המשפט איפשר לנתבעים שם לנהל את הגנתם שעה שיכול היה להסתפק בחיובם בהוצאות. מתן פסק הדין ודחיית הבקשה לבטלו, תוך התבטאויות קשות, חריפות וציניות כלפי הנתבעים שם ונציגם, מביא למסקנה כי המצהיר שיבוא להעיד בתביעה הנוכחית, לא יתקבל באמון וכי בית המשפט יימנע מלהתייחס אליו כדובר אמת. ההתבטאות בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות מגבירה, לדעתן, חשש זה. לטענתן, יש חשש כי הקביעות שניתנו במסגרת התביעה הקודמת ישפיעו על הקביעות בתביעה הנוכחית ולכן הן מבקשות לפסול את השופט מלדון בעניינן.

5.      דין הערעור להידחות. לא פעם יושב שופט בדין בין אותם הצדדים יותר מפעם אחת, ובית משפט זה שב וקבע כי אין די בכך שבית משפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא לפניו בשנית עקב ביטול החלטתו על ידי ערכאת הערעור או בנסיבות אחרות (ראה למשל ע"א 1542/10 נפתלי שטיין נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 6.4.2010)). כן נפסק בעבר כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט ויש להראות כי מאותה פסיקה קודמת, או מנסיבות אחרות, עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006); ע"א 5056/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.7.2009)). לפיכך, גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 10959/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 22.3.2009)). הדברים יפים מקל וחומר בערעור דנן, שכן אין מדובר, למעשה, באותו עניין: אכן, שתי התביעות, הקודמת והנוכחית, הן תביעות כספיות שהוגשו בסדר דין מקוצר, בשתיהן הוגשה בקשת רשות להתגונן והמצהיר מטעם הנתבעים הוא אותו אדם, ואולם מדובר בתביעה אחרת, בין צדדים שונים ובנסיבות אחרות ואין כל קשר בין תוצאת פסק הדין בתביעה הקודמת לבין התביעה הנוכחית, שטרם ניתנה בה כל החלטה עניינית (השוו: ע"א 3884/10 שמעון מורגן נ' דוד כהן (לא פורסם, 6.6.2010)).

6.      העובדה שבית המשפט הביע דעתו על התנהלות הנתבע 3, הוא המצהיר בתביעה הנוכחית ועל התנהלות נציג החברה שם בהליך הקודם - שניהם קרובי משפחה של המערערת 1 - אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך הנוכחי, אשר יידון לגופו (השווה: ע"א 4911/08 ד"ר צבי תוהמי נ' עופר גרוץ (לא פורסם, 12.10.2008)). בית המשפט נתן הסבר להתבטאות האמורה לעיל בהחלטתו הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין בתביעה הקודמת. אפשר כי היה מקום לניסוח הדברים מחדש ולמתן את סגנונם של הדברים, ואולם לא מצאתי כי יש בדברים אלה ובדברים שכתב בהחלטתו הדוחה את בקשת הפסלות כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות אלה, פרט לחששן הסובייקטיבי של המערערות מתוצאת פסק הדין בתביעה הנוכחית, נוכח התבטאויות קודמות של בית המשפט הנוגעות להתנהגות קרובי משפחת המערערת 1, לא הוכח כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט, ואני סבורה כי יש לקבל את דברי בית המשפט לפיהם אין לו דעה קדומה כלפי המערערת 1 ומשפחתה וכי ישמע את התביעה בנפש חפצה, לרבות עדות המצהיר.

         על יסוד האמור לעיל דין הערעור להידחות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ה נ ש י א ה

חופש הביטוי- בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו

הטרדה מאיימת אינה התגלמות לגיטימית של חופש הביטוי: בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו 

מהי אם כן משמעות הגבלת חופש הביטוי על ידי בית המשפט, מהי משמעות הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי המביא את בית המשפט לתת צו המגביל את חופש הביטוי.

ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן

לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד המטרידן בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על חברו להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, לאחר שתירוציהם שיש לאפשר הטרדות לאור חופש הביטוי, לא התקבלו.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.

בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המטרידן, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין

האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

 

חוות הדעת שלנו: יהונתן קלינגר וחברו פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי

בית המשפט: צו למניעת ניצול לרעה של חופש הביטוי

בית המשפט קבע: לבקשת עורכי דין נועם קוריס ושות' ניתן צו הטרדה מאיימת נגד מטרידן ונאסר עליו לשלוח דואר אלקטרוני, למשך 6 חודשים.

בהחלטה שהותרה לפרסום בימים אלו, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) במסגרת תיק הטרדה מאיימת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח'  (ה"ט 30520-09-10), נקבע, כי התנהגותו של המטריד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד חמישה מבקשים לפחות, שפנו לאור המעשים לקבלת צו הגנה מבית המשפט.

בית המשפט ביקר את ההטרדות שביצעו בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשיםואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

ההטרדות החוזרות , כנגד צוות משרד עורכי הדין ובני משפחותיהם החלו, לאור הסתה לכאורה שננקטה על ידי באי כוח המטריד, שטענו בפורמים שונים כי עו"ד החולק על דעתם בקשר לחוק הספאם עובר על החוק, למרות דעותיהם של מומחי משפט ועורכי דין (ונכון להיום גם בתי משפט שונים), שדווקא תמכו בפרשנות שניתנה על ידי המבקשים לחוק הספאם.

צו ההטרדה המאיימת, ניתן למרות  התעקשותו התמוהה שלעו"ד יהונתן קלינגר בא כוח המטריד, שניסו לטעון במרץ כאילו אין פסול בנקיטת מעשים שיש בהם פגיעה בקטינים, עד כדי שסירב לגבולות שנועדו למנוע ניצול לרעה, של חופש הביטוי.

בעקבות צו ההטרדה המאיימת הועלתה אף ביקורת, על עו"ד קלינגרעוד דרש מהטעמים ששמר עימו, להעדיף הטרדות הפוגעות בבני המשפחות של קציני בית המשפט, על פני פעולות משפטיות חוקיות, שהיה יכול לנקוט לכאורה לשיטתו, על פי דין.

בית המשפט עוד התריע בנושא, כי גם פרסומים שאינם מהווים הטרדה מאיימת אינם בהכרח ראויים והסביר שגם אלו "יכלו להיעשות בדרך אחרת".

בשל אופיו המיוחד של הליך צו ההטרדה המאיימת, בית המשפט לא נכנס לדקויות בדיקת אי אמיתות הפירסומים במקרה הפרטיקולארי שהובא בפניו, אך בכל מקרה יאמר שהרשת חברתית פייסבוק החליטה ממילא להסיר את הפרסומים ולהזהיר את מקימי הקבוצה, כיוון שממילא מעשיו היו פסולים גם פייסבוק.

בית המשפט נתן גם, צו למניעת הטרדה מאיימת שאוסר על המטריד לפנות אל המבקשים באמצעות המייל והטלפון, וכן קבע שלפחות חלק מפרסומיו מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי.

"לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' באמצעות המייל או הטלפון ממילא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי ולא קיבל את הטענה שזו היא מטרת המטריד.

הפרשנות שלנו : יהונתן קלינגר וחברו ערן ורד פוגעים פגיעה חמורה ביסודות הדמוקרטיה

הפרשנות שלנו : יהונתן קלינגר וחברו ערן ורד פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי

ניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי.

קלינגר וורד ניסו לתרץ את ההטרדות בחופש הביטוי אך בית המשפט החליט לתת צו למניעת הטרדה.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

אף על פי כן, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.

בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

 "לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

כבוד הנשיא ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין

האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

דין משמעתי של עורכי דין בארץ ובעולם

נועם קוריס כותב על דיני האתיקה - בארץ ובעולם

ערכנו השוואה של מערכות דיני האתיקה של עורכי דין בעולם ובישראל/

מאת נועם קוריס, מייסד משרד נ. קוריס עורכי דין

הסקירה הקצרה של זכויות עורכי הדין בישראל, חודרת במהרה למעמקי חברה ושלטון, עת הזכות לייצוג ולהגנת האדם מפני הרשויות השונות, והקשר האזרחי מול מערכת השלטון, הם העומדים האמיתיים, על לשון המאזניים.

המאמר, בתקופת טרום בחירות, עת פרקליטו של ראש הממשלה המכהן, נחקר תחת אזהרה, יחבר את הקורא אל דקויות הקשר שבין אדם ומדינה, באור דמותו של עורך הדין, במדינת ישראל.

מטרותיה של לשכת עורכי הדין, אשר פורסמו ביום 06.11.2002 מצהירות על הקמת לשכת עורכי הדין עצמה, כנרתמת לאגד ולהגן על מקצוע עריכת הדין "הזרוע השלישית של עשיית דין וצדק", לצד הרשות המחוקקת והרשות השופטת, לאמור:

"הכרה בחשיבותו של מקצוע עריכת הדין במדינה דמוקרטית קולטת עליה, הבונה תשתיות משפטיות, שבה נדרש מעורך הדין לייצג ולהפעיל את מערכת ההגנה על זכויות האזרח מול הרשויות ולהשמיע דעתו בנושאים בעלי רקע ציבורי. הכרה שמצאה ביטוייה בדברי שר המשפטים דאז פנחס רוזן כאשר כינה את מקצוע עריכת הדין "הזרוע השלישית של עשיית דין וצדק" לצד הרשות המחוקקת והרשות השופטת".

 אכן, נקבע, כי עורך הדין, במקרים מסויימים, זכאי ל'יחס מועדף', בשעה בה הוא  מייצג אדם ופועל מטעמו בפני המדינה, אולי כמקבילה מסויימת לחסינות עובדי הציבור עצמם מחד, והכפפתם לדין משמעתי במקרים אחרים מאידך:

בספרו של פרופ' יצחק זמיר: "הסמכות המינהלית", כרך א', עמ' 497-498, נאמר בנושא:

"... כפוף עובד הציבור למערכת של כללי אתיקה מיוחדים לעובדי ציבור. יש בהם כללים שאין להם תוקף משפטי, אלא רק משקל מוסרי. באופן כללי ניתן לומר כי על עובד הציבור מוטלת חובה אתית, הנגזרת ממעמדו כנאמן הציבור, לשרת את הציבור במסירות, ביעילות, בהגינות ובאדיבות. אולם קשה להגדיר חובה זאת, ולפיכך גם קשה לקבוע מתי עובד ציבור חוצה את הגבול, באופן שיש בו הפרה של חובת האתיקה. האתיקה היא תרבות. האתיקה המקובלת על המינהל הציבורי בחברה מסוימת משקפת את תרבות המינהל הנוהגת באותה חברה אותו זמן. רמת האתיקה נקבעת, הלכה למעשה, לפי רמת הציפיות מן המינהל הציבורי מצד אחד, ולפי מהות התגובות על-ידי הציבור הרחב מצד שני".

זכויות עורך הדין בעת ייצוג לקוחו, עולות גם בקנה אחד עם הוראות הרשות המבצעת, וגורמי האכיפה במדינת ישראל, אלו הוקירו את ההגנה על זכויות האזרח במדינה דמוקרטית באמצעות עורכי הדין, על ידי הקניית מעמד מעין שיפוטי ליועץ המשפטי לממשלה, טרם יואשם עורך דין בפלילים, על מעשה שעשה בעת מילוי תפקידו.

הנחיה 4.1004 בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובהתאמה פקודה 14.01.13 בפקודות המטה הארצי (המטא"ר), באות להגן על הציבור, באמצעות ריסון גורמי האכיפה נגד עורכי דין המייצגים מרשם.

ההנחיה והפקודה מלמדות, כי רק לאחר שיופעל שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, תהא רשאית המשטרה ו/או הפרקליטות הפלילית, להגיש כתב אישום כנגד עורך דין, על שבעת שייצג לקוח, או פעל מטעמו, נחשף להאשמת מצד המדינה, בעבירות מסוג העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר, הדחה בחקירה ועוד.

ברור לכל אדם בישראל, שיבקש לקבל ייצוג מול מוסדות ורשויות המדינה, כי טובתו תושג עת עורך הדין מטעמו, אינו חשוף לכל חשש ומורא בניהול מו"מ, חקירה או בכל הליך משפטי או מעיין משפטי, עבור הלקוח, ככל שאלו נעשים על ידי עורך הדין בהתאם לכללי האתיקה המשמעתית ובהתאם לדין.

לשכת עורכי הדין, היא האוכפת מאז שנת 1961, את דרך הארץ, מידת הכבוד, ומידת העזרה לבתי המשפט, בה נדרשים חבריה, עורכי הדין במדינת ישראל, לפעול.

נציבות שירות המדינה, מאפשרת גם היא מחד את השמירה על כללי המשמעת והאתיקה של עובדי המדינה ומאידך את חסינותם מפני אישומי סרק פליליים, בהיחשפותם במסגרת תפקידים, לתלונות הציבור הרחב.

אומנם, זכויות עורכי הדין, כפי המתבטאת בהנחיות אינן חסינות מוחלטת, אך הקניית זכות השימוע, תוך הגנה על עורך הדין מפני שרירות גורמי האכיפה איתם הוא מתמודד בעבור לקוחותיו, מאזנת ולו במעט את מעמדו של האדם והאזרח בישראל.

בציטוט מן המקורות, עמד על כך כבוד השופט ד"ר מודריק בפסק דין שניתן בעפא080426/05 לאמור:

"כי התורה אמרה 'שמוע בין אחיכם הוא הפסוק בספר דברים, א, טז:ב 'ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר:ו שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש לבין אחיו ובין גרו' (בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד (4) 626, 637)."

האם בהגנה זו על יד ימינו של האזרח, מגן אמונו המייצגו דרך קבע בפני מוסדות המדינה יש די ? קשה לומר, אך ניכרת ההכרה בצורך ליצור איזון בין הרשויות על ידי ניתוק ניהול המקצוע מהממסד השלטוני, כאשר עורכי דין ינהלו את ענייני המקצוע ואילו הבקרה והפיקוח יוטלו על היועץ המשפטי לממשלה (פרקליט המדינה), ועל שר המשפטים, הכל כמובן לפי העניין, וכאשר לשכת עורכי הדין כפופה לביקורת מבקר המדינה.  

המצב ההשוואתי בעולם, עידן הגלובליזציה כאשר נתונים השוואתיים מהעולם מלמדים גם הם, כי במדינות הדמוקרטיות מוכרת ההבנה והצורך בהגנה על עורכי הדין שזור במוסדות השלטון ובמנגנוני השלטון.

בלגיה

         פרקליטים בשירות הציבורי הנחשדים בעבירות משמעת נתונים לשיפוט משמעתי ואפשר להטיל עליהם סנקציות, כגון אזהרה, נזיפה, השעיה עד לפרק זמן של שנה ושלילת רשיון לתקופה מוגבלת.

         סנקציות אלו יוטלו גם כאשר הפרקליטים התרשלו בתפקידם ופגעו במערכת הצדק וכאשר הם הפרו את חובת הסודיות.

         אם  הסנקציה המתבקשת לפי החשדות היא קלה (אזהרה או נזיפה), ייזום את ההליכים המשמעתיים הממונה על הפרקליט, והוא אף יחקור את המקרה ויכריע בו.

         אם  הסנקציה המתבקשת לפי החשדות היא חמורה (השעיה או שלילת רשיון), המועצה הלאומית למשמעת (National Council for Discipline), שהיא גוף עצמאי, תחקור את המקרה ותמליץ על הטלת עונשים.

         השיפוט הפלילי

         שופט של בית-המשפט לערעורים חוקר את החשדות הפליליים נגד פרקליטים בשירות הציבורי. גם את שאר ההליכים הפליליים נגד פרקליטים אלו מנהל שופט של בית-המשפט לערעורים, ובית-משפט זה אף פוסק את דינם.

         שבדיה

         הליכים משפטיים ומשמעתיים כנגד פרקליטים בשירות הציבורי מוסדרים בשבדיה בהנחיות התובע הראשי (Instructions of the Prosecutor-General), הנוגעות לטיפול בדיווחים נגד פרקליטים ושופטים (Handling of Reports against Prosecutors and Judges).

         לפי ההנחיות האלה, התובע הראשי עצמו יברר תלונות וחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים המכהנים כמנהלים של זרועות התביעה הציבורית (כמו פרקליטי מחוז ומנהלי מחלקות) או פרקליטים העובדים במשרדו של התובע הראשי, והוא שיטפל בהן.

         תלונות וחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים אחרים בשירות הציבורי יטופלו תחילה על ידי מנהל זרוע התביעה הרלוונטית. הוא יעשה חקירה ראשונית ויחליט בסופה אם דרושים צעדים נוספים. אם החליט כי יש להתחיל חקירה מקדמית או לדווח לוועדת המשמעת הארצית (National Disciplinary Board) – המקרה יועבר לטיפולו של התובע הראשי. הסנקציות שוועדת המשמעת הארצית רשאית להטיל הן אזהרה והפחתה בשכר.

         גופים נוספים המוסמכים לטפל בתלונות ובחשדות לביצוע עבירות פליליות כנגד פרקליטים בשירות הציבורי הם נציב תלונות הציבור של הממשלה (Chancellor of Justice) ונציב תלונות הציבור של הפרלמנט (Parliamentary Ombudsman). הנציבים רשאים לפעול כתובעים מיוחדים ולהגיש כתבי אישום כנגד נושאי משרות ציבוריות אשר נחשדים בעבירות פליליות, ורשאים להעביר את העניין גם לוועדת המשמעת הארצית לשם הטלת סנקציה משמעתית או כדי שתביע את דעתה בנושא.   

         נציב תלונות הציבור של הפרלמנט נבחר בפרלמנט לכהונה של ארבע שנים, ורשאי להיבחר שנית. הנציב עצמאי בפעולותיו, והממשלה על רשויותיה אינה רשאית להתערב בתפקידו. כל אדם רשאי להגיש תלונה לנציב נגד כל עובד ציבור.

         נציב תלונות הציבור של הממשלה הוא עובד ציבור א-פוליטי, והממשלה ממנה אותו לתקופה בלתי מוגבלת.

         בדוח הממשלה לשנת 2003 הוצע כי ההחלטה להתחיל חקירה מקדמית נגד פרקליט וההחלטה לפתוח נגדו בהליכים פליליים תהיינה בידי נציב תלונות הציבור של הממשלה. הצעה זו נתונה כיום בהליכי חקיקה במשרד המשפטים.

         דנמרק

         השיפוט המשמעתי

         ועדת התלונות על עורכי-דין (The Lawyers Complaints Board), שהקימה לשכת עורכי-הדין של דנמרק ( Danish Bar and  Law  Society) היא הגוף המופקד על בירור תלונות נגד עורכי-דין (גם במקרה זה לא נמסר מידע ספציפי בעניין פרקליטים בשירות הציבורי). 

         ועדת התלונות פועלת בעצמאות מוחלטת, ולשכת עורכי-הדין אינה רשאית להתערב בהחלטותיה.

         לנוכח ביקורת ציבורית שלפיה לא ראוי שבוועדה חברים עורכי דין בלבד, שונה הרכבה בשנת 1982, וכיום יש בה 18 חברים, ובהם שלושה שופטים, תשעה עורכי-דין פעילים וחמישה נציגי ציבור. יושב-ראש הוועדה הוא שופט עליון, וקולו מכריע. אין בכוחם של תשעת עורכי-הדין לזכות את העורך דין הנידון כאשר שאר חברי הוועדה אינם מסכימים לזיכוי.

         ועדת התלונות מוסמכת לדון במקרים של הפרת כללי האתיקה המקצועית וכן בענייני שכר טרחה. תלונה תתברר תחילה בוועדה המחוזית (Board of the Local District), וזו תיתן את המלצותיה לוועדת התלונות. ועדת התלונות אינה כפופה להחלטות הוועדה המחוזית, והיא רשאית להחליט כראות עיניה ולהטיל סנקציות, כגון אזהרה, נזיפה, קנס עד סכום של 27,000 יורו ושלילת רשיון. החלטה זו של ועדת התלונות ניתנת לערעור בפני בית-המשפט לערעורים (Court of Appeal).

         במקרים שבהם התנהגות עורך-הדין מגיעה עד כדי מעילה (embezzlement), תבקש התביעה את שלילת רשיונו של עורך-הדין המועל בבית-משפט פלילי רגיל (ordinary criminal court),[1] ולא תוגש תלונה לוועדת התלונות.     

לסיכום

ללא ספק, ההכרה בחשיבות ההגנה על זכויות האדם, באמצעות שמירה על כללי עורכי הדין, חובתיהם וזכויותיהם בעבור לקוחותיהם, מהווים סממן להתפתחות דמוקרטיה יהודית, במדינת ישראל.

נסיים במאמר תקווה, להמשכה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית עוד שנים רבות, ולתפילת עם ישראל חיי.

לא נותר לנו אלא לייחל, לשיפור מעמדו של עורך הדין בישראל, כשומר זכויות האדם והדמוקרטיה

[1]  יצוין כי הקוד הפלילי של דנמרק קובע שהתנאי לשלילת רשיון עריכת-דין הוא ספק בדבר יכולתו של עורך-הדין למלא כראוי את חובותיו כעורך-דין, או כאשר עצם טיבה של העבירה שעבר עורך-הדין מעידה על כל מי שעבר עליה שאין לתת בו אמון עוד. ככלל, מעילה תוביל לשלילת רשיון, ואילו עבירות אשר אינן קשורות במישרין בעריכת-הדין לא יובילו לסנקציה זו.

---